גדלנו באותו הבית. אני יודעת שאמרו לה להפסיק לאכול, ושתסתכל על עצמה, איך היא נראית ומי ייתחתן איתה ככה. ודי! היא כבר אכלה שלוש עוגיות.
כשאני מסתכלת עליה היא יפה כל כך. כל כך כל כך יפה. פיזית. העור הלבן, והשיער הארוך והחלק שלה. הורוד בלחיים והחיוך שמוציא את כל הלב שלה החוצה. אני מאוהבת בך, אחותי. אני אתחתן איתך. אני!
עכשיו אמא מתקשרת כי היא דואגת. הילדה נכנסת לדיכאון והיא עצובה ובוכה כל הזמן ומה אפשר לעשות ופתאום כבר לא אכפת לה המשקל. כלומר, אכפת, אבל פחות.
אני לא רוצה להפסיק להיות מי שאני לעולם.
אני אומרת לה שהיא יפה. אבל העולם אומר לה דברים אחרים. העולם גדול. הוא מנצח אותי.
;){kind=link}